האטימות הבלתי נסבלת של צה״ל שהחליט בהינף יד שלא להכיר...

האטימות הבלתי נסבלת של צה״ל שהחליט בהינף יד שלא להכיר ברועי וסרשטיין ז״ל כחלל, אחרי 300 ימי מילואים בפינוי חללים ופצועים בעזה - הובילה אותי לנסוע מיד אל בית המשפחה בנתניה. המשפחה כאן שבורה, מספרת על גיבור אמיתי שהציל חיים, אבל נאלצת מתוך האבל הכבד לפתוח במאבק נגד האטימות הצה״לית עד שרועי יוכר כחלל צה״ל. אחיו של רועי מספר לי כאן בבית המשפחה: ״זו אוזלת יד של הצבא. הצבא ידע לקרוא לו למילואים - אבל לא הרימו אלינו אפילו טלפון אחרי האירוע. אף אחד לא פנה אלינו. אנחנו נלך עד הסוף, הוא יוכר כחלל צה״ל. לשרת בחטיבה סדירה כמו 401 זה לא לזוז מעזה. הוא שיתף אותי ודיבר איתי על המראות הקשים. הוא ראה זוועות, הוא הציל חיים של לוחמים, והוא דיבר על הקושי. אחרי כל אירוע ופינוי היינו מדברים הרבה, ההורים אפילו לא ידעו. שאלתי אותו מה ראית? הוא היה אומר שזה מעמיס עליו. המ״פ שלו סיפר שהוא ניסה בתקופה האחרונה קצת להפחית במינון של המילואים כי הוא הרגיש שזה כבר עובר את סף היכולת שלו. הוא חייב להיות זכאי לקבורה צבאית, ההורים שלי צריכים להיות הורים שכולים. אני קורא לאנשי הצבא - עוד לא מאוחר, אנחנו כאן מחכים לדפיקה שלכם בדלת״.